eSTWANAT HAI :
קסידה על אדם ומהפכה
ההיסטוריה כפי שראה אותה ראובן אברג׳ל
אתר מתעדכן על הסרט המתהווה
דמותו של ראובן אברג׳ל היא פורטרט של מאבק מתמשך. 75 שנות חייו מגוללים את ההיסטוריה של החצר האחורית בישראל בתוכה צמח להיות ההיסטוריון של המדוכאים ופילוסוף של המהפכה אותה ביקש לעצמו. היום, במערכה האחרונה של חייו, הוא מנסח כתב אישום פואטי נוקב וחזון שישאר לדורות הבאים אחריו.
documentary film
נכון ל2023 צילמנו ימים ארוכים עם ראובן. ראיונות עומק בביתו, הפגנות להם היה שותף, סידרנו את ארכיונו האישי ומיפינו ואספנו חומרים שונים עליו מארכיונים ציבוריים. מצורפות 7 דקות מכמה ימי צילום שונים.
Code: 9942
ABOUT | English
Ruben’s story is the story of revolutions, of endless struggles and of History. Going back on his 75 years of life, this portrait unveils the History of the Israeli backyard in which he grew to become an historian of the oppressed and a philosopher of revolution, which he first sought out for himself. Today, in the last chapter of his life, Ruben shares with us a poignant and poetic vision of this country and its politics and speaks to the new generations.
KSIDA about a men and a revolution | Work in process
The History as seen by Reuven Abergel
סינפוסיס
דמותו של ראובן אברג׳ל היא פורטרט של מאבק מתמשך. 75 שנות חייו מגוללים את ההיסטוריה של החצר האחורית בישראל בתוכה צמח להיות ההיסטוריון של המדוכאים ופילוסוף של המהפכה אותה ביקש לעצמו. ראובן הוא מהבודדים בדורו שלא קיבל את הנחות היסוד שסיפרו לו ובונה תאוריות שנותנות לו להבין בצורה נכונה את ההיסטוריה שלו ושל משפחתו, הוא מנתח את חייו כאילו היו מושא למחקר וכבר מגיל צעיר מתעניין בתאוריות ביקורתיות ומנסח דיעה חריפה על הלאומיות המודרנית, יחסי כח בין מערב למזרח וגזענות ממוסדת בחברה הישראלית. הוא בונה חזון מורכב ולא מתפשר לישראל כמדינה מזרח תיכונית.
בסרט, מאבקיו הציבוריים תמיד משתלבים עם מאבקיו האישיים. חייו חידדו אותו לגדול כמנהיג חברתי, אדם שמוביל מאבקים וסוחף אחריו אחרים. המצוקה המשפחתית במוסררה דוחפת אותו לקחת חלק בפנתרים השחורים, הרצון לקורת גג בטוחה מניעה אותו להיות בתנועת האוהלים, תחושת הזרות בארץ היהודים מפתחת אצלו חזון כולל לעולים מארצות ערב והאיסלאם. התמכרותו לסמים, הגמילה והחזרה בתשובה מניעה אותו להקים מוסד גמילה לנרקמונים בליפתא. ראובן רואה את בעיותיו כראי לבעיות הקהילה בה הוא חי ועד היום אפשר למצוא אותו מכתת את רגליו במאבקים שונים, מנחם דיירי עמידר שעה שהוא עצמו חי בדירת חדר מתפוררת.
הסרט מציג את ראובן אברג׳ל כסיפור של קהילה, סיפור של עליה. סיפור של חלום יהודי והתרסקותו במציאות הישראלית. סיפור של אחיזה של אדם בתרבותו והתעקשותו להרים ראש במציאות של דיכוי. למרות החיים במציאות קשה, ראובן לא מוותר על חיים מלאים ועשירים. אהבתו העזה למוזיקה ערבית שפיתח בבית הקפה של אביו שאיגד אומנים ומוזיקאים, החוכמה שצבר בשכונה בסקרנותו האין סופית, אהבתו לאומנות ואופנה וחיטוטו המתמיד בספרי היסטוריה הפכו אותו לאינטלקטואל אמיתי, כזה שצומח מלמטה וחי בתוך עמו. כזה שיכול לנסח בבהירות את החיים סביבו, בקולו ובדמותו .
היום, בגיל 75, במערכה האחרונה של חייו, ראובן מוכן להביט לאחור, להיישיר מבט ולבוא בחשבון נוקב. הסרט מבקש להיות לזגוגיות עיניו וללוות את אחד הקולות החשובים בחברה הישראלית בעת הוא פורש את משנתו, דרכה מתגלה היסטוריה שלמה, במרכזה מאבק מתמשך של אדם בודד הצועד לאורכו של המאבק החברתי בישראל.
הצהרת כוונות
ראובן הוא ההיסטוריון של דורו, שמגיע מלמטה ואינו מתקפל מול נרטיביים ממלכתיים. הוא הג׳ימס בלדווין שלנו, המלקולם אקס אם תרצו, וכמו רבים מלוחמי הצדק האפרו אמריקאים, גם ראובן לא מקבל את הספוט שמגיע לו בעודו בחיים. הסרט הזה מבקש לתמצת בפואטיות את חייו, הידע והחזון של ראובן לפני שיהיה מאוחר. החזון הויזואלי בסרט מביא איתו גמישות ושימוש בשפות שונות שעוקבות אחרי הגיונו הפנימי של ראובן המלהטט בין המאבקים וקופץ בין הזמנים, נע בין חייו הפרטיים לחיים הציבוריים. לפיכך הסרט אינו מבקש לפרוס ביוגרפיה כרונולוגית של ראובן אברג׳ל, אלא שואף לשקף באמצעים קולנועיים את התודעה של ראובן היום בראי ההיסטוריה האישית שלו וההיסטוריה של המדוכאים בכלל. ראובן הוא התוכנה דרכה אפשר להבין ולחוות את ההיסטוריה האלטרנטיבית של ישראל באופן כנה וללא מניפולציות ובלי שמץ של ממסדיות. הוא הפנתר האחרון, היחיד שנשאר בחזית המאבק, שעה שחבריו הפכו לפוליטיקאים או עסקנים.
ראובן לרוב מזוהה עם תנועת הפנתרים השחורים אך חלק זה של חייו יהיה פרט אחד בסרט וגם הוא יהיה מנקודת מבט אישית. ולא עיתונאית בשום צורה. אני מעוניין ליצור סרט דוקומנטרי שאינו מבוסס על ראשו של ראובן מדבר. איני מעוניין להושיב אותו באולפן עם תפאורה או מסך אחורי ולראיין אותו. הוא לא פוליטיקאי שמחפש יוקרה מזוייפת או רשמיות מעיקה. הויזואליה לא מבקשת למסד את ראובן אלא לשחרר אותו, לתת לא אמצעי מבע שונים, בין תיעוד של חייו היום לסצינות מבויימות בהן הוא יהיה מונח בתוך ההיסטוריה של עצמו ויצטרך לשחק את חייו או חייהם של אחרים. היסטוריה וזכרון מתערבבים, אמת וחלום. הסרט הוא קולאז׳ של חייו ומחשבותיו , הוא גם קולאז׳ של פורמטים שונים עם מנעד רחב של צבעים ואיכויות. את קטעי הארכיון אקרין בתוך חייו היום, על קירות ביתו, על גופו. בחשיפה כפולה או הקרנה של ממש בזמן הצילום. שירים שכתב לצד נאומים מוקלטים יקבלו התיחסות ויזואלית שתתן רובד נוסף, פואטי, לעיתים קונטרסטי . העריכה, בדומה למוזיקה אנדלוסית, תיצור מתחים בין סיקוונסים חתוכים דק, כמראה תודעתית, לתנועות איטיות. לא יהיה חיפוש אחר ״אותנטיות״, יתקבלו בברכה כל מניפולציה ואפקט שישרתו את החוויה ויעשירו את אמצעי המבע לתודעתו של ראובן.
עמית חי כהן הוא מוזיקאי, יוצר ויזואל וסרטים ואוצר אוטודידקט יליד נתיבות הפועל בעשור האחרון על ציר ירושלים-מרוקו. עבודתו האמנותית מערבבת זהויות ושפות ומתיכה מדיומים וז׳אנרים שונים לעולם אחד. הוא הלחין ועיבד יצירות להרכבים ותזמורות, בין היתר לתזמורת האנדלוסית מונטריאול ואשדוד וכתב פסקולים רבים למחול וקולנוע, בינהם לסרט ׳שמן על מים׳, לו הוא גם כתב את התסריט, שיר הנושא ל׳אנשים כתומים׳, לסרט ’לבנטינית’ ולאנימציה ׳היינו פצצה מפורזת׳. עמית יוצר קליפים, וידאו ארטים ויצר מספר סרטים קצרים, בינהם ׳עוצרים את הפינוי׳ והסרטים המוזיקאליים ׳יא לחמאמה׳ שהוקרן לראשונה בפסטיבל אסווירה ו׳להתאגרף עם אלוהים׳ (2021) המעלה שאלות על אמונה ומוסר בזמן מגיפה. ב2019 עמית אצר את תערוכת הדגל של הביאנלה של ירושלים, ׳זיארה׳, שהציגה ב׳ימקא׳ אמנים צפון אפריקאים עכשוויים, מוסלמים ויהודים מכל העולם ומאז יוצר תכנים ויזואלים ומוזיקליים לעולם המוזיאלי.
עמית הפיק פרויקטים מוזיקליים בהם הוא משלב גם את עבודתו הויזואלית, איתם הוא מופיע בארץ ובעולם, בינהם ״אביאדי״ ו״Arénas״ שעלה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי במרקש 2019 ושיתף פעולה עם יוצרים בעלי שם במוזיקה הצפון אפריקאית כמו ׳קברט שייח׳את׳ ו׳מוכטר גאניה׳. על פעילותו קיבל את ׳פרס ארז ביטון׳ יחד עם שותפתו לחיים וליצירה נטע אלקיים. מסעם המוזיקלי מתועד בסרטו של הבמאי קמאל האשקר ׳Dans tes yeux, je vois mon pays׳ (=בענייך אני רואה את ארצי) שיצא ב2020 .יחד הם יצרו את האופרה ״הילולה״ לפסטיבל ישראל 2022.
אני וראובן
גדלתי והתחנכתי על דמותו של ראובן אברג׳ל מגיל צעיר, אך אישית אנחנו מכירים מ2012. פגשתי אותו לראשונה במאהל מחאה בגן העצמאות שבירושלים, מאהל של אמהות חד הוריות, הומלסים, נרקומנים ומשפחות עניות שדרשו פתרונות דיור. באותו השבוע שהכרנו חסמנו בגופנו, יחד עם עוד פעילים, את הכניסה לחברת עמידר במחאה על המחסור האדיר בדיור ציבורי ותנאי הסף הלא הגיוניים שהם מציבים. ראובן נעצר באותה הפגנה על הפרעה לסדר הציבורי. מאז אותה היום הפכנו שותפים לקבוצת מאבק ירושלמית הנקראת ״המעברה״ ושם נקשרנו אחד לשני. בשנים האחרונות ראובן הפך להיות כמו אבא בשבילי ואחד האנשים הקרובים למשפחתי. הוא מבקר כל כמה ימים ואנחנו מרבים להסתובב יחד, לצאת, לבלות ולטייל. ראובן הוא השראה עבורי והוא מופיע ושותף בכמה יצירות שלי, הבולטות מבינהם: ״יא לחמאמה״, דוקו-מוזיקאלי קצר שיצרתי ב2015 והוקרן בבכורה בפסטיבל האנדלוסי באסווירה, מרוקו והאופרה ׳הילולה׳ שיצרתי לפסטיבל ישראל ב2022 ובה הוא שיחק תפקיד חשוב.